יום חמישי, 28 בפברואר 2013

פיצה מפלסטלינה

אני מאמינה שאין ילד בעולם שלא אוהב לשחק עם פלסטלינה, זה חומר גמיש וכייפי למגע, שיוצר צורות מופלאות מכל הסוגים והמינים. זהו גם תרגול מצוין לחיזוק המוטוריקה העדינה של הפעוטות שלנו.
אחד מהפעילויות הכי אהובות עלינו עם פלסטלינה זה הכנת פיצה. תוך כדי הכנתה ליה מתרגלת גם פעולת חיתוך, יצירת עיגולים וצורות מאורכות וכו'.

המתכון שלנו לפיצה טעימה וצבעונית ביותר:

החומרים - פסלטלינה בכמה צבעים
                סכין מפלסטיק (מסט המטבח של ליה)
                כרש חיתוך מפלסטיק (מאותו הסט)
                מארוך מפלסטיק
                מזלג ל"אכילת" הפיצה


בוחרים פלסטלינה צהובה לבצק. משטיחים אותה עם מארוך (תרגיל לחיזוק מוטוריקה עדינה מספר 1)


ועכשיו התוספות, מגלגלים עגבניות מפלסטלינה אדומה (תרגיל לחיזוק מוטוריקה עדינה מספר 2)


מוסיפים פלפלים ירוקים מוארכים (תרגיל לחיזוק מוטוריקה עדינה מספר 3)


ומפזרים את התוספות הבריאות על הפיצה.


אופס, שכחנו לחתוך את העגבניות לחצי. (תרגיל לחיזוק מוטוריקה עדינה מספר 4)


מכניסים לתנור, מגישים ובתאבון!


ראיתם כבר את עמוד הפייסבוק שלי? מוזמנים לבקר ולבדוק את הטיפים היומיים שלא מופיעים בבלוג.

יום רביעי, 27 בפברואר 2013

תנור מקופסת טישיו

לפני שנה, כשרק הגענו לאוסטרליה, והבית היה כמעט ריק מצעצועים (חיכינו לחבילות ששלחנו באמצעות דואר ים), החלטתי לעשות לליה תנור, צעצוע חובה בכל בית שגרה בו ילדה קטנה.
חומרי הגלם היו פשוטים למדי, קופסת טישיו, נייר שחור, נייר צבעוני, נייר לבן וצורות עגולות מחומר סול.
מהנייר השחור גזרתי עיגולים עליהם ציירתי עם עפרון את הצורה של . הדבקתי את הנייר הלבן על חצי מהקופסא, בצידי הקופסא הדבקתי את הנייר הצבעוני. צורות עגולות מסול הפכו לכתפורי התנור (אפשר להשתמש גם בפקקים של בקבוקים). וזהו! התנור מוכן. עד היום ליה משחקת עם התנור הזה, למרות שיש לה מטבח ענקי מעץ. 


ואם יש לך תינוק בבית, כדאי לך לקרוא את הרשומה הזו "איך הופכים קופסת טישיו לצעצוע". 

יום שישי, 22 בפברואר 2013

מסיבת מיני מאוס

עוד מעט הבן המתוק והקטן שלי יחגוג את יום ההולדת הראשון שלו, יום הולדת שנה. כמה מהר הזמן טס! בינתיים אני שקועה כולי בהכנות לקראת המסיבה הקרבה שאנחנו מארגנים לו. בחרתי לו נושא ממש חמוד למסיבת יום הולדת, אותו אגלה לכם בליווי תמונות בעוד כמה שבועות, אחרי שהכל יהיה מוכן. בינתיים אשמח להראות קצת  תמונות מיום הולדת של ליה. נושא המסיבה היה מיני מאוס. לצערי לא היה לי זמן להכין את כל מה שרציתי, וזה רק חלק מהתכנון. זאת הסיבה שבגללה אני מכינה הפעם הכל מראש. השיעור נלמד.
סליחה מראש על התמונות הגרועות, צילמתי עם מצלמה ישנה וגם לא היה לי כך זמן להשקיע בתמונות שוות בזמן המסיבה.

נתחיל מהאוכל. הגוונים שבחרתי בהם הם ורוד בהיר, לבן ושחור. שהם בעצם הצבעים של מיני מאוס.


אתן מכירות את זה ששמים על השולחן חבילה של מזלגות/כפיות מפלסטיק וכל שנייה מישהו בא ושואל איפה השקית, ואז צריך לחפש בכל השולחן? היה לי רעיון איך לפתור את הבעיה. לקחתי שתי אריזות פח משוקו שנגמר בשני גדלים שונים. מצאתי באינטרנט דף צבעוני ורוד עם נקודות לבנות, הדפסתי. מדדתי את אריזות הפח וגזרתי את הנייר בהתאם. הדבקתי מסביב עם דבק לבן וזהו, שמתי את הכפיות והמזלגות בפנים והם כבר לא מטיילים על השולחן.


מכיוון שהיה לי תקציב מוגבל למסיבה, לא רציתי להשקיע יותר מדי כסף בצלחות חד פעמיות יקרות. ומה שמייקר אותן זה הצבע, ואני רציתי צבע ורוד. כמובן שלא וויתרתי על הרצון שלי, פשוט יישמתי אותו בצורה אחרת. קניתי צלחות לבנות פשוטות ועטפתי אותן עם מפיות שולחן ורודות. יצא די נחמד וחגיגי.


ליה מאוד רצתה שאני אכין לה מאפינס/קאפקייקס ליום הולדת. אז הכנתי לה מאפינס שוקולד עם פרוסטינג ורוד (הפרוסטינג יצא קצת עקום. עמכם הסליחה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי). ובשביל לקשט את המאפינס עוד קצת הכנתי מעין תגים על מקלות שננעצות בכל קאפקייק. בקרוב אעשה הדרכה מצולמת לעשיית התגים האלה. בינתיים אני יכולה לעשות שזה מאוד מאוד פשוט וכל אחת יכולה לעשות את זה.


את המאפינס שמתי על המגש היחידי שהיה לי בבית. מכיוון ש"צבע" עץ לא כל כך התאים לנושא של המסיבה, קניתי כמה חבילה של 10 מפיות בצבעים שהתאימו לי בדיוק למסיבה. ורוד עם נקודות לבנות. איתן כיסיתי את המגש מעץ.

לא הסתפקתי במאפינס לשולחן של המתוק. אפיתי שתי עוגות שאותן קישטתי בפשטות, אבל בהתאם לנושא המסיבה. עוגה אחת הייתה עוגת ספוג עם מיץ תפוזים, ומעליה קרם שוקולד ומרשמלו לבנים וורודים. העוגה היתה ממש להיט בין הילדים.


ועוגה אחרת הייתה עוגת שוקולד מצופה בקרם שוקולד. מכיוון שנשאר לי קצת מהפרוסטינג הורוד השתמשתי בו לכתיבת השם של ליה על העוגה.



עשיתי טעות מאוד גדולה ששמתי את העוגות ואת המאפינס יחד עם האוכל הרגיל. הילדים לא יכלו להתרכז באוכל, וכל הזמן רצו לגעת בעוגה ובמאפינס.

עם האוכל סיימנו. נעבור למתנות. אין מסיבה בלי מתנות קטנות לילדים האורחים כאות תודה על שהגיעו לחגוג יחד איתנו.
אז ככה,קניתי כמה סוגי ממתקים, משרוקיות לבנים גדולים ומצלמות לבנים קטנים. לבנות קניתי אריזה של גומיות לשער שהתאימו בדיוק לצבעי המסיבה. פירקתי את החבילה ושמתי לכל ילדה חמש גומיות שאותן קשרתי עם סרט ורוד. את הגומיות שמתי בשקיות קטנות שקניתי בחנות הכל בדולר. גזרתי מדף עבה מלבן שאותו קיפלתי לשניים. שמתי מעל השקית והידקתי עם מהדק. במקרה הייתה לי בבית חותמת של מיקי ומיני מאוס והדפסתי איתה עם דיו צבעוני משני צידי הדף. אותו דבר עשיתי עם המתנות של הבנים.





אחר כך הכנסתי בשקית יותר גדולה את כל הממתקים ואת המתנה הקטנה. הכנתי שבלונה של אוזני מיקי מאוס, העתקתי לדף עבה שחור. גזרתי והדבקתי למעלה על צד אחד של השקית (השקית הייתה עם "רוכסן"מפלסטיק). הכנתי תג על רקע ורוד עם נקודות לבנות עליו כתבתי תודה רבה" באנגלית. גזרתי כל תג עם מספריים מיוחדות שיוצרות קצוות של בול דואר. הדבקתי את התג וזהו. המתנות מוכנות.


וכמובן איך אפשר בלי תמונה של כלת השמחה. לקראת המסיבה קניתי לה סוודר מתוק ביותר עם ציור שהתאים לנושא המסיבה בצורה מושלמת.



אני חושבת שהחיוך שלה די מבהיר עד כמה היא אהבה את מסיבת יום ההולדת שלה. וגם אנחנו. תודה מיוחדת לכל מי שהגיע !

















יום חמישי, 21 בפברואר 2013

תמונות פורים או כיצד לצלם ילדים בחג

בפורים המצלמות של כולנו עובדות שעות נוספות. הילדים המחופשים שלנו נראים כל כך חמודים ומתוקים בתור ליצן/דובי/נסיכה שאנחנו פשוט חייבים לצלם אותם מכל כיוון אפשרי. ללא ספק שכל תמונה שבה יככב הילד/ה שלנו תהיה בעינינו יפה. אבל כל תמונה יפה ניתן לשדרג לתמונה מהממת. להלן כמה טיפים לצילום תמונות יותר מעניינות ו"מקצועיות" של דוגמני הבית שלנו:

1. האור הוא המפתח. כמה שיותר אור יותר טוב. במידה ואתם מצלמים את הילדים בבית תדאגו לצלם אותם כשהם עומדים לילד חלון פתוח, תסיטו את הווילונות ותפתחו את התריסים. אם יש לכם מרפסת או חצר אז עדיף לתלם אותם ליד הדלת, ממנה נכנס אור טבעי ומחמיא.
אבל, שימו לב! אור זה מצוין, אבל יותר מדי אור יכול להרוס את התמונות. לא מומלץ לצלם את הילדים בחוץ בשעות הצהריים. האור חזק ומסנוור מדי, מה שגורם לתמונות להיראות חיוורות ו"לבנות".  אבל אם אתם ממש ממש חייבים לצלם בצהריים בחוץ תנסו לחפש פינה מוצלת שתעזור לפתור את הסוגיה.
הנה דוגמה לתאורה גרועה. האור החזק ממש לא מחמיא לעור הפנים של התינוקי שלי. שימו לב ל"כתמים הלבנים", במיוחד על המצח. הפורטרט הזה נראה מאוד לא טבעי, ואפילו הלשון המתוקה והאצבעות הקטנטנות לא מצילים את המצב.



2. צלמו מגובה העיניים של הילד. אפילו אם זה אומר להתיישב על הרצפה, תעשו את זה! התוצאה תהיה שווה את זה. הנה דוגמה, התמונה מצד ימין מצולמת מגובה העיניים והתמונה מצד שמאל מלמעלה. מה יותר טוב?



3. אולי זה יפתיע אותכם, אבל בשביל תמונה טובה "המחופש" שלנו לא חייב להסתכל ישירות אל המצלמה, הוא גם לא חייב לחייך. לפעמים התמונות היותר מעניינות יוצאות דווקא כשהילד לא מסתכל ישירות עלינו. תנסו לצלם את הילד בזמן שהוא שקוע במשחק, בשילוב עם טיפ מספר שתיים מובטחת לכם תמונה מקסימה ומרגשת.



4. פוקוס! הרבה פעמים אנשים נוטים להציג לראווה תמונות שצולמו ללא פוקוס, תמונות מטושטשות שעושות עוול למצולם. כמה חבל... לפני שאתם מצלמים תכוונו את המצלמה על האובייקט המצולם, תלחצו חצי לחיצה על כפתור הצילום (תשמעו קליק)  ורק אז תלחצו שוב בשביל התמונה הסופית. תוודאו שהתמונה יצאה בפוקוס, כיום בכל מצלמה יש תצוגה מוקדמת של התמונות שצולמו. יצא לא בפוקוס? לא נורא, תעשו ניסיון שני. בשביל תמונה טובה צריך טיפה מאמץ.
אוי, לאן נעלם הפוקוס בתמונה הזאת???




5. רקע הוא חלק מהתמונה. תבחרו רקע ניטרלי או להיפך, רקע מעניין שישלים את התמונה. לרוב תמונות על רקע רהיטים, מקרר, מכוניות חונות וכל דבר שלא שייך לרגע הספציפי יכול להרוס את התוצאה הסופית.
התמונות הבאות ממחישות זאת מצוין. התמונה מצד ימין מצולמת על רקע "רגוע", הפוקוס הוא על ליה, והיא בולטת על הרקע הפסטלי. לעומת זאת בתמונה מצד שמאל יש הרבה הפרעות, העין מטיילת על כל האובייקטים שמסביבה, והכי מזעזע זה פח האשפה המהמם משמאל לתמונה.



6. זוויות - ליצירת עניין בתמונה תנסו להסיט את המצלמה מעט ימינה או שמאלה על מנת ליצור תמונה מזווית מפתיעה.




7. מרכז זה משעמם! מיקמו את הילדון שלכם מצידו הימני או השמאלי של הפריים ותקבלו ישר טאץ' מקצועי. דרך אגב, להשיג אפקט של תינוק צף (כמו בתמונה הזאת) זה הדבר הכי קל בעולם. אם תרצו אעשה על כך הדרכה ברשומה נפרדת.



כמובן שהטיפים האלה שימושיים לכל ימות השנה ולא רק לפורים. מקווה שתיישמו אותם בעתיד בחג הקרוב. במידה ויישמתם את הרעיונות ואתם מנהלים בלוג משלכם אשמח לראות את התוצאה הסופית. פשוט השאירו תגובה למטה עם הקישור לתמונה.

חג פורים שמח!

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

חוגגים את האהבה - כרטיס ברכה ליום האהבה

כשאני יוצרת משהו בעצמי אני מכניסה בזה הרבה מחשבה, במיוחד אם אני יוצרת מתנה. המתנה הזו מכילה את חום ידיי, את מחשבותיי החיוביות על האדם שיצרתי בשבילו ואת האהבה/החיבה שאני חשה כלפיו. אני מדמיינת לעצמי איך אותו בן אדם יגיב כשיראה את המתנה, האם תהייה לטעמו, האם יאהב את מה שיצרתי במיוחד בשבילו.
לדעתי חג האהבה הוא החג המושלם להעניק מתנה שמכילה את כל כולך, את הלב שלך. השנה הגשתי לבן זוגי היקר את לבי על גבי כרטיס ברכה פשוט ואלגנטי שעשיתי במיוחד בשבילו. 


החומרים שהשתמשתי בהם הם:
דף קרטון לבן
נייר אדום עם נצנצים
שני לבבות מחומר סול
דבק לבן
מספריים

כבר הזכרתי שאני מאוד אוהבת למחזר? הכרטיס הלבן שהשתמשתי בו זה קרטון להחזקת משולשי פיצה שקיבלנו יחד עם משלוח הפיצה. בסוף הארוחה נשארו הרבה קרטונים כאלה אז אספתי אותם לקולקציית "יום אחד זה יהיה שימושי". מאז כבר השתמשתי בהם למלא דברים. סיפור לא רומנטי במיוחד, אבל הייתי חייבת לשתף.
נחזור להכנת הכרטיס. קיפלתי את הכרטיס לשניים. החלטתי שהכרטיס שלי יהיה יעמוד במאוזן ולא במאונך.


 מדדתי את רוחב הכרטיס וגזרתי מנייר הנצנצים פס ארוך ברוחב 3 ס"מ. הדבקתי את הפס עם דבק לבן באמצע הכרטיס.


בשלב האחרון הדבקתי את שני הלבבות על הפס "הנוצץ", בשביל שיהיה יותר מעניין בחרתי שלא להדביק באמצע אלא
יותר קרוב לצידו השמאלי של הכרטיס. וזהו, הכרטיס מוכן.


סיפור משעשע על הדרך בה בעלי קיבל את כרטיס הברכה. התכנון המקורי היה שהוא יראה את הכרטיס ברגע שיכנס הביתה, לשם כך הנחתי אותו ליד הפינה האהובה עליו בבית, המחשב. הבעיה היא שילדים ורומנטיקה לא הולכים טוב ביחד, הם מנטרלים אחד את השני. בדרך הביתה בן זוגי אסף את הילדה מהגן. התוכנית לגרום לכרטיס הברכה לבלוט עבדה מצוין, הבעיה היא שליה הייתה זו שנכנסה ראשונה. היא רצה ישירות לכרטיס, תפסה אותו, רצה אלי ובהתרגשות מוחלטת התחילה לצעוק "אמא אמא תראי זה מתנה בשבילך".....

חג אהבה שמח לכולכן!

 




יום רביעי, 13 בפברואר 2013

רעלת הריון - סיפור הלידה שלי

הסיפור הבא ממחיש שיש לי מלאך ששומר עלי (ואני לא אשה דתייה).
בשבוע 37.5 קבעתי לי תור לרופא מעקב ההיריון שלי. ביום חמישי, נרגשת לקראת הסופ"ש המתקרב עזבתי את העבודה קצת לפני הזמן (כן, 17:00 במשרד פרסום נחשב ל"לפני הזמן") ונסעתי לבקר את הרופא ברמת גן.
הייתי המטופלת האחרונה שלו לאותו היום. הרופא ציין שזה המפגש האחרון שלנו לפני הלידה, נתן לי הפנייה לבית חולים לעוד שבועיים במקרה ואני אעבור את שבוע 40 ועדיין לא אלד. וכאן מתחיל הקטע שבו המלאך השומר החליט להתערב "לפני שאת הולכת, תעלי בבקשה לאחות שתמדוד לך לחץ דם. ושיהיה בהצלחה. הלוואי על כולן הריון כזה". אני נרגשת מהמחמאה שקיבלתי אמרתי תודה ושלום יפה לרופא הנחמד ועליתי לאחות. חשוב לציין שבכל הפעמים הקודמות שביקרתי אצל הרופא הוא לעולם אבל לעולם לא שלח אותי לאחות בתום הביקור למדידת לחץ דם.
התיישבתי אצל האחות והושטתי לה את ידי. "אוהו!" אמרה האחות. תוך כדי שהיא מסתכלת על מקלון החלבון שלי ועל התוצאה של לחץ דם. "מה? יש לי חלבון בשתן?" אני מבוהלת. "יותר גרוע" מרגיעה אותי האחות. "מה שמדאיג אותי זה הלחץ דם שלך. בואי נמדוד עוד פעם". גם בפעם השנייה התוצאה לא הייתה לטעמה "150/100. חלבון בשתן 2. היא מתקשרת בדחיפות לרופא, לא עונה לה, פעם שנייה לא עונה לה. "רוצי מהר לרופא לפני שהוא הולך". עד שאני מגיעה אליו האחות כבר הספיקה לעדכן אותו לגבי התוצאות המהממות שלי. "תני לי את ההפניה למיון שהבאתי לך קודם". אני מוסרת לו אותה והוא קורע אותה לשתי חתיכות וזורק לפח. "אני מוציא לך עכשיו הפנייה למיון להיום. סעי לשם עכשיו". אני כבר יודעת מה המשמעות של לחץ דם וחלבון בשתן. "האם אני צריכה לנסוע לאיכילוב (לבית חולים הקרוב) או שאני יכולה לנסוע לתל השומר שם תכננתי ללדת?". "תל השומר זה בסדר". שוב אני נפרדת מהרופא, והפעם עם פחות התלהבות.
אני יוצאת מהרופא ומבינה בפעם המאה למה אסור להשאיר דברים לדקה ה-90. לא ארזתי את תיק הלידה עדיין. המשימה עוברת לבעלי היקר, ה` יעזור לי. מבלי שיש מולי הרשימה המסודרת שהכנתי בקפידה, אני מתקשרת אליו, מספרת לו את החדשות ומנחה אותו שיארוז לי את התיק. אני מנסה להיזכר בכל הסעיפים. למזלי אני לא מפספסת אף סעיף, כולל הגרביים החמות כי הבנות שילדו סיפרו שממש קפוא בחדר הלידה.
אחרי שעה אני מגיעה לבית חולים. לוקח להם זמן עד שהם מקבלים אותי, מחלקת היולדות מפוצצת. בעלי מגיע בדיוק כשאני בבדיקה אצל הרופא, אחרי שהאחות מדדה לי לחץ דם. הוא בודק לי פתיחה ומגלה פתיחה של 1.5 ס"מ (וואו, התרשמתי. שוב המלאך השומר). "לפי התוצאות של לחץ הדם שלך אני כבר אומר לך שאני לא משחרר אותך".  "מה, אני אשאר פה עד הלידה?" אני לא מוכנה לזה, לא תכננתי ללדת שבועיים מראש, הרי השמועה אומרת שבהריון הראשון יולדים כמעט תמיד אחרי התאריך המשוער, לא?. "בואי נעשה לך בדיקת דם ונבין את חומרת המצב. בינתיים הדבר היחיד שאני יכול לעשות שיכול אולי לזרז את הלידה זה סטריפינג". מכיוון שהייתי אורחת קבועה בפורום תפוז "הריון ולידה" ידעתי מה זה סטריפיניג, וידעתי שזה אמור לכאוב כמו עינוי סיני. "טוב" אני מסכימה. הרופא מכניס את שתי האצבעות, מחטט קצת, מוציא אותן ומכריז "זהו. סיימתי". מה זאת אומרת זהו? איפה כל הכאב והסבל שאני אמורה לחוות עכשיו? אני כל כך מאושרת שעברתי את זה בשלום.
הרופא מציין שאם הייתה לו מיטה פנויה הוא היה מאשפז אותי, אבל יש עומס מטורף. אחרי שיתפנה חדר הם יעשו לי זירוז. מגיעה אחות ועושה לי בדיקת דם. עכשיו אני אמורה לחכות לתוצאה. כל חצי שעה אני מגיעה לקבלה לבדוק אם התוצאות הגיעו.
לקראת חצות האחות הראשית החליטה לרחם עלי. "בואי, אני אסגור בשבילך את אחד מחדרי הבדיקה, תנוחי שם בינתיים. אני לא רוצה שתסתובבי עם לחץ דם גבוה". בחדר הבדיקות אני נרדמת ומתעוררת בשעה 2 בלילה כשאני שומעת מעין צליל של בלון שהתפוצץ "פק". מהסיפורים שקראתי בפורום אני מבינה שזה הצליל של בקיעת מי השפיר. אני רצה מהר לשירותים ו...מספיקה! כל המים יוצאים ישר לתוך האסלה במשך זמן שנראה כמו נצח (במפל ניאגרה יש פחות מים). אני ממש מבסוטה מעצמי, עבדתי על מי השפיר, לא נתתי להם להרטיב לי את המכנסיים. ושוב המלאך השומר נכנס לפעולה, לולא היו יורדים לי המים הייתי נכנסת לתהליך של זירוז. אני מבקשת מבעלי שיצא ויספר את החדשות לאחות הראשית. היא נותנת לי חלוק בית חולים, מגבת וחוקן. עכשיו אני רשמית מטופלת במחלקת היולדות. אני הולכת להתקלח, לובשת את החלוק ומחכה לראות מה יקרה הלאה. מחברים אותי למוניטור שדי מציק לי. לקראת 5 בבוקר אני מתחילה להרגיש מעין זרמים בגב התחתון. אני מבינה שאלה הם הצירים. האחות בודקת לי את הפתיחה 2 ס"מ ומחיקה מלאה, עדיין אין חדר לידה פנוי ואני שוכבת בחדר בדיקה.
בשביל להרגיע את הצירים אני קופצת על כדור פיזיו כמו שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה, אבל זה סתם מעצבן אותי, מחזק את הזרמים בגב. אני נשכבת במיטה, מחוברת למוניטור אבל נזכרת שלא מומלץ לשכב בלי לזוז בזמן הצירים כי זה מעכב את הלידה. אני מחליטה לקום ולזוז מצד לצד. פתאום אני שמה לב שהמוניטור לא מראה דופק. בעלי קורא לאחות שמסבירה לי די בעצבים "את זזה, מה את רוצה? ניתקת את המוניטור" אבל היא לא מקפידה לחבר אותו בחזרה. אחרי חצי שעה, כשאני נשכבתי במיטה בשביל קצת לנוח פתאום התחלתי להרגיש לחץ מטורף באיזור האגן, שגרם לי להתפתל במיטה כמו תולעת. "תקרא מהר לאחות, משהו קורה לי" אני צועקת בהיסטריה לבעלי, לא מבינה מה קורה לי. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם אחות. בואי נלך לחדר לידה, בדיוק התפנה חדר. אני קמה מהמיטה, בקושי, עם יד אחת נשענת על בעלי ועם יד שנייה על האחות המיילדת. בדרך אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ "תלחצי" אומרת לי האחות (???? אני בהליכה!) אבל אני עושה את מה שהיא אומרת לי ומיד בודקת עם היד שאין לי ראש בין הרגליים. "את לא רוצה אפידורל?" "לא!" אני עונה לה. מראש לא תכננתי לקחת אפידורל, בטח לא שנייה לפני שאני יולדת. האחות המיילדת הזאת לא כל כך בעניינים. 
אני נכנסת לחדר הלידה, מטפסת בקושי רב על המיטה הגבוהה. בלידה הזאת ילווה אותי מיילד חמוד בשם אמיר. "וואו, 3 לחיצות והתינוק בחוץ!". אני מנסה כמה פעמים אבל הראש יוצא ונשאב פנימה. אני מנסה לעשות את מה שאומר המיילד "ללחוץ כלפי מטה" אבל אין לי מושג מה זה אומר, כלפי איזה מטה?? אחרי כמה ניסיונות כושלים החלטתי לסמוך על אמא טבע ולעשות את מה שהגוף שלי מייעץ לי. סגרתי את העיניים ודפקתי את הצעקה של החיים, אחרי שתי צעקות הראש היה בחוץ. עשיתי את העבודה.
תוך כדי הלידה הרגשתי את הקרע, הייתי בטוחה שזה המיילד מבצע חתך. אחרי שהתינוקת בחוץ הגיע הזמן של השלייה. אני מוציאה אותה יחסית בקלות. המיילד ממש מתלהב מיכולת שלי לעמוד בכאב "יש לך אשת חייל. היא יודעת לסבול כאב מצוין". אמיר  מודד לי את לחץ הדם 170/110. "מוזר. בד"כ אחרי הלידה זה אמור לצנוח חזרה" הוא מצהיר.
בינתיים אני מחזיקה את היצור הכי יפה וקטן שראיתי בחיי (במשקל 2.650 ק"ג). אני מריחה אותה (יש לה ריח של מי שפיר) ומנשקת אותה. אני מכריזה שהיא דומה לי (בדיעבד היא לא דומה לי בכלל. קופי מוקטן של אבא שלה). כשאני מחזיקה אותה כל הכאב נעלם, העולם סביבי נעצר.
בעלי לוקח את הילדה והולך איתה לתינוקייה לבצע את כל הבדיקות. כשהרופאה מגיעה לתפור אותי (הרגע שהכי פחדתי ממנו) אמיר משבח אותי גם בפניה. גם את זה עברתי בגבורה, ממש לא מפחיד כמו שחבשתי (מה שמפחיד הייתה ההחלמה שאחרי, לא קל בכלל).  
מעבירים אותי לחדר ההתאוששות, שם אני מבלה חצי יום. אין חדר פנוי להעביר אותי. מגיעה הרופאה ומסבירה לי שלפי תוצאות בדיקת הדם שלי היו כל הסימנים של רעלת הריון קלאסית, הכבד התחיל להראות סימנים של מצוקה. הגעתי לבית החולים בזמן. אני חייבת לציין שלפני שהגעתי לרופא מעקב ההיריון לא הרגשתי כאבי ראש או סחרחורת, שהם הסימנים הבולטים של רעלת הריון. בינתיים לחץ הדם לא רוצה לחזור לנורמה. הרופאה אומרת שהם יצטרכו לתת לי מגנזיום, מה שאומר שלא אוכל להניק במשך 72 שעות. אני בדיכאון, אני לא מוכנה לוותר על ההנקה. ושוב תודה לשומר המלאך, במשך חצי יום לא התפנה חדר ולכן בסופו של דבר כבר לא הספיקו לחבר אותי למגנזיום. לחץ דם עדיין גבוה אבל אין צורך במגנזיום.
עברו כבר מלא שעות אחרי הלידה, התינוקת בתינוקייה. אני מבקשת לראות אותה אבל הרופאה מסבירה לי שיש לי לחץ דם וזה עוד לא הזמן. אני מסבירה לה שיש לי לחץ דם גבוה בגלל שהתינוקת שלי לא איתי. אני מחכה עוד שעה שעתיים, ומזהירה את בעלי שאם הוא עכשיו לא מביא לי את הילדה שלי אני קמה להביא אותה בעצמי, עם הלחץ דם הגבוה ועם הדימום של אחרי הלידה. הפעם הוא חוזר עם התינוקת. העולם שוב נראה ורוד ואין מאושרת ממני.
לצערי לחץ הדם לא ירד גם אחרי שביליתי 4 ימים במחלקת היולדות. לא יכולתי לסבול יותר את חדר המקלחת הישן והחלוד, את האוכל ה"לא להיט" בלשון המעטה של חדר האוכל, ולא יכולתי לסבול את העינוי הסיני שעברתי פעמיים בכל יום והוא לקיחת דם. בשלב מסוים הידיים שלי נראו כחולות ומחוררות כמו של נרקומן עם קבלות. המצב היה עד כדי כך גרוע שהאחיות כבר התחילו לחפש ורידים טובים ברגליים. ביקשתי כל יום ללכת הביתה. "תראי לי מדידה אחת טובה ואת משוחררת" הבטיחה האחות החמודה. אבל בכל פעם שבאו לבדוק לי לחץ דם הייתי מתחילה להרגיש לחץ מטורף כמו לפני מבחן של לשכת עורכי דין/רואי חשבון, בקיצור, מבחן שאמור להחליט על גורלי. ולצערי נכשלתי בכל פעם מחדש.
ביום הרביעי כבר לא עמדתי בזה. ביקשתי לחתום על מכתב שחרור ולצאת הביתה מרצוני. למזלי הגיעה הרופאה ושחררה אותי. יש! הייתי כל כך מאושרת לחזור הביתה, עם המתנה הקטנה שקראנו לה ליה.
אם יציאתי מבית החולים קיבלתי הנחיות מפורשות לגבי המעקב אחרי לחץ הדם ובאיזה מקרה עלי לחזור לבית החולים. מיד שכרנו מד לחץ דם מ"יד שרה", ובמשך חודש מדדתי לחץ דם כל כמה שעות. לאט לאט הכל חזר לקדמותו, ומאז (3.5 שנים אחרי) הוא לא חזר להטריד אותי.
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות למלאך השומר שלי שמנע ממני זירוז, צירים כואבים, מתן מגנזיום, כאב של סטריפינג, כאב של הוצאת השלייה וכאב של תפרים שאחרי הקרע. וכמובן שמנע ממני את התוצאה החמורה ביותר של רעלת הריון.
אני מודה לאחות המדהימה במחלקת היולדות שלימדה אותי להניק, ישבה איתי כל (!) הלילה ולא וויתרה עד שהצלחתי. אני כל כך מצטערת שאני לא זוכרת את שמך.
לאמיר החמוד שהאמין בי.
וכמובן לבעלי ולהורי שתמכו בי והיו לצידי.
ולליה שבחרה בי להיות אמא שלה ומעבירה לי כל יום שיעור או שניים על החיים.

אשמח לענות לכל שאלה, במידה ותתעורר, במסרים או בתגובות.





יום שלישי, 12 בפברואר 2013

מלכת האביב

בשנה שעברה, כשליה הייתה בת שנתים וחצי, החלטנו לעשות במו ידינו כתר אביבי במיוחד לקראת עונת האביב.
כמובן שבמהלך הכנתו ליה קיבלה הסבר על תקופת האביב שמאופיינת בצבעים ירוקים ובפריחה.
את הצבע הירוק יישמנו בבסיס הכתר (נייר עבה במיוחד בצבע ירוק) והפריחה יוצגה בקישוטים שהם הפרחים, פרפרים ושפריריות. 


שלבי היצירה:
הוצאתי מארון ממגירת הציוד למלאכה דף עבה בצבע ירוק,  נייר פרגמנט וצורות של חרקים שונים ופרחים מחומר סול.
מדדתי את הראש של ליה וגזרתי מהדף הירוק שני מלבנים, שאותם הידקתי ביחד עם מהדק. כמובן שאפשר גם להדביקם  יחד.
מנייר פרגמנט ורוד גזרתי צורות של פרחים ומיד אחרי זה התחלנו בהדבקות.


הנחתי את ליה שתדביק סביב הכתר פרח ורוד-שפרירית-פרח ורוד - פרפר. כמובן שליה מדי פעם בחרה לוותר על ה"תבנית" שהגדרתי מראש וכמובן שאני לא התנגדתי. הפרח הורוד הקנה תלת מימדיות בזכות זה שלא הדבקנו את כולו אלא שמנו דבק רק באמצע הפרח. מעל הפרח הודבקו פרחים צבעוניים מסול. ליה בחרה את הצבעים האהובים עליה.
הכתר לא ירד מראשה במשך כל היום והיא שיחקה איתו במשך כמה שבועות, כשהייתה נזכרת בו.


אפשר ליישם את העיקרון הזה לכל עונות השנה ולהכריז על יום "מלכת הקיץ"/"מלכת הסתיו"/"מלכת החורף" בתחילת כל עונה עם כתר התואם את אפיוני העונה.

האם גם את נוהגת לחגוג את תחילת העונה עם הילדים שלך?

יום שני, 11 בפברואר 2013

שבת בבוקר, יום גשום

התעוררתם לבוקר גשום במיוחד, אתם "תקועים" בבית וחושבים איך לנצל את היום הפנוי שלכם. אני מציעה להזניח את המחשבות על הניקיונות והבישולים ולנצל את הבוקר לזמן איכות עם הילדים. איך אפשר למלא את שעות הבוקר עם הילדים ולשמור על השפיות במקביל? הנה דוגמה לאיך שבילינו בוקר גשום במיוחד שהיה מוקדש כולו לילדים.

בגלל עייפות מצטברת של כל השבוע סיכמתי עם בעלי שיקום עם הילדים בבוקר בזמן שאני אשלים  קצת שעות שינה. אל תדאגו, הוא ישן כמה שעות טובות אחרי שהתעוררתי, עובדים במשמרות. בד"כ אני לא מצפה מבעלי שיעסיק את הילדים בשעות הבוקר (הטלוויזיה זאת ההפעלה האהובה עליו) ולכן ביקשתי שיעיר אותי בשעה 9 בבוקר.

ליאם התעורר בשעה 7:20 וליה בשעה 8:00. אחרי ארוחת הבוקר של הילדים, הגדולה התיישבה מול הטלוויזיה. אני מניחה שהקטן זחל בזמן הזה בכל הבית וניסה למצוא משהו נחמד להכניס לפה. ב-9 בעלי נכנס לחדר והעיר אותי, מיד אחריו הזדחל לו לחדר הקטנצ'יק ומיד אחריו ליה. תוך זמן קצר המיטה הפכה ללונה פארק, והילדים קיפצו עליה ועלי במשך כחצי שעה.

 אחרי שקמתי מהמיטה הכנתי לעצמי ארוחת בוקר מהירה. ליאם טחן בזמן הזה ענבים ואוכמניות (כי אין מצב שהוא רואה אותי אוכלת מבלי שיש לו משהו לנשנש במקביל). ליה צפתה בזמן הזה בטלוויזיה. אחרי ארוחת הבוקר השכבתי את ליאם לישון לשנת הבוקר שלו והתיישבתי עם ליה לשעת מלאכה ויצירה. אחרי שגזרנו והדבקנו קיבלנו את הגלידות המתוקות האלה (לגלידות משלכם תלחצי כאן).





בתזמון מושלם, עם סיום המלאכה התעורר ליאם. מיד אספתי את כל הציוד והחבאתי, כי אין לי ספק שליאם ישמח לטעום קצת מהדבק ולקנח בניירות צבעוניים. בזמן שסידרתי את הכל, ליה קיבלה השראה למשחק חדש מהשיטפון שבחוץ. לבקשתה פתחתי לה את המטרייה והיא דמיינה שהגשם יורד גם בבית והיא מתחבאת ממנו מתחת למטרייה.
מכיוון שקצת דאגתי שליה תוציא לליאם עין עם המקלות של המטרייה הצעתי שנעבור לחדר שלה ונשחק במשחק חדש. למזלי  ליה לעולם לא תסרב למשחק עם אמא, ולכן עברנו לחדרה. מכיוון שאני חסידה נלהבת של תורת החינוך של מונטיסורי (שטוענת שילדים לומדים בזמן משחק) חשבתי לנצל את המשחק הבא ללימוד מספרים ושעון (כמובן שזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו לומדים את שני הדברים האלה). הוצאתי את  הפאזל של השעון הבנוי מעץ ומבד (משחק מחומרים טבעיים, עקרון חשוב נוסף של מונטיסורי).



אחרי שהשלמנו את כל השעון המשכנו הלאה. הוצאתי את הפאזל הבא, המלמד על איברי הגוף של האדם. מכיוון שליה כבר מכירה את כל האיברים באנגלית וברוסית, החלטתי שהפעם נתמקד בשפה העברית (שפת האם שלה היא רוסית ואנגלית היא השפה השנייה שלה. החלטתי ללמד אותה עברית רק אחרי ביסוס השפה האנגלית).

המשחק עייף אותה יחסית מהר ובמקום להשלים את הפאזל היא בחרה לגשת לחלון שהתמלא באדים. בזמן שליה ניקתה את האדים מהזכוכית היא שמה לב למשחק חדש בפינת החדר.



פתחנו את המשחק החדש ועברנו בספונטניות מוחלטת לשעת ספורט. ליה ניסתה לקלוע עם הכדור ברשת, וליאם שיחק במשחק האהוב עליו, להפריע לליה. אני עודדתי את ליה מהצד ומדי פעם ביקשתי את הכדור בשביל לקלוע לסל, מה, גם לי מותר, לא? 

דרך אגב, בזמן ששיחקנו עם ליה בהרכבת הפאזלים ליאם שיחק עם הסירים והמכסים במטבח של ליה (מתנה מדהימה מסבתא וסבא). מדי פעם הוא זחל לכיווננו בשביל לטעום את חלקי הפאזל שאיתם שיחקנו.


אחרי שליה מיצתה את המשחק עם הכדור היא לקחה גיטרת צעצוע, הכריזה שזה משוט, התיישבה בתוך האוהל והתחילה להושיט אותו במורד הנהר הדמיוני, תוך כדי שהיא שרה שיר באנגלית בנושא.

השעה כבר הייתה 12:30. זמן ארוחת הצהריים. זהו, הבוקר נגמר. התחילו ההכנות לארוחת צהריים עם כל המשפחה ושנ"ץ לילדים.

כשמשחקים עם הילדים הזמן פשוט טס. המחשבה שלי הייתה נתונה כולה לליה וליאם וההפרעה היחידה הייתה המצלמה שתיעדה את המתרחש עבור הבלוג. לליה זה לא הפריע, היא כבר רגילה לנוכחותה.

מקווה שהשבתות הגשומות לא יאיישו אתכם יותר מדי בעתיד ותבחרו לבלות אותן עם הילדים.






יום ראשון, 10 בפברואר 2013

גלידה מנייר

בשביל הגלידות "המתוקות" האלה תצטרכי:
מספריים
דבק לבן ומברשת (או דבק סטיק שקוף)
נייר צבעוני ממגוון צבעים וטקסטורות
עיגולים מסול בשביל הדובדבן
מקל ארטיק



ליה התחילה לעבוד עם דבק מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני גיל שנתיים. ובגיל שלוש התחלנו לעבוד עם מספריים, למרות שיש כאלה שמנסים כבר לפני. בשלב זה (בת 3.5) היא כבר יודעת לגזור לבד, כאשר צורות מעוגלות הולכות לה יותר בקלות. ניתן למצוא באינטרנט דפי גזירה המצאימים לפעוטות, לפיהם ניתן לתרגל את הגזירה. בסוף הפוסט תמצאי קישורים לאתרי אינטרנט מהם ניתן להוריד דפי גזירה לתרגול.


לפני שהתחלנו את הפעילות הכנתי ארטיק אחד לדוגמה, וכמובן ברגע שהיא רואה שאמא עושה משהו היא מיד "רוצה גם".
הנחתי לפני ליה את מגוון הדפים הצבעוניים ועודדתי אותה לבחור את הצבעים המועדפים עליה. על הדפים ציירתי עיגולים ונתתי לה לגזור אותם. כמובן שאחרי כמה עיגולים היא התעייפה ואיבדה עניין אז נאלצתי לסיים את הגזירה במקומה.
יש לנו מבחר מאוד גדול של מקלות ארטיק צבעוניים וליה בחרה את הצבע האהוב עליה. הנחתי לפניה את הדבק ומקל ארטיק נוסף שימש לה כמברשת שאיתו היא הדביקה.
ליה החליטה על מספר העיגולים הצבעוניים שהיא תדביק על כל מקל ארטיק. ולסיום לא שכחנו את הדובדבן מסול שיתן את הטאץ' הסופי.
המתוקית שלי מאוד נהנתה מההדבקה, מהגזירה וכמובן מהתוצאה הסופית. אחרי שני ארטיקים  היא בחרה להפסיק את הפעילות והתחילה לשחק עם היצירה ה"מתוקה" שלה.




כפי שהבטחתי, להלן שני אתרי אינטרנט עם דפי תרגול:

למתחילים    http://www.kidslearningstation.com/fine-motor-skills/scissor-skills.asp


Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...